<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהודה בן ברוקא</h1>
<h2>דף קד:</h2>
בכתובות פרק הנושא את האשה הלכה כל זמן שהיא בבית אביה אמר רב נחמן בר יצחק וכן תני רבי יהודה בן ברוקא במתניתא דבי רב גזא תבעה כתובתה הרי היא [כ]בתחילה. ואם היה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם. תביעת כתובה עשאוה כחזקה. דחזקה דשלש שנים הויא חזקה ואם מיחה בסוף כל שלש אינה חזקה. וכן נמי כל זמן שהשטר ביד המערער אין החזקה חזקה. ואפילו החזיק כמה שנים בלא מחאה כיון שיש לו שטר [הרי זה] כאילו מיחה כל שעה עד שיביא המחזיק ראייה לקיים חזקתו. אף לענין כתובה כך. כל זמן שהכתובה בידה גילתה דעתה שאינה מוחלת. וכן נמי כל זמן שהיא בבית בעלה אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. כיון דכל שעה ניזונת בתנאי כתובה "ואת תהא יתבא בביתי" עדיין היא מוחזקת אף בכתובה [והאי] דשתקה משום כיסופא הוא דשתקא. והכי מסיק רבא במעשה דרבי חייא אריכא. וגם הירושלמי [פי"ב] אמר רבי אבין לא מיסתברא אלא באשה שאין לה מזונות אבל באשה שיש לה מזונות אני אומר מפני מזונותיה לא תבעה.
מיהו קא מיבעיא לי כשהיא תובעת כתובתה בתוך עשרים וחמש שנה. ואפילו בסוף רק שיהא קודם שקיעת החמה. בבית דין או שלא בבית דין בפני יורש או שלא בפניו. דהא מחאה שלא בפניו הויא מחאה [י"ז ע"ב]. והכא נמי דיו שתגלה דעתה דאינה מוחלה. או דילמא דוקא בבית דין. אבל בפני שנים לא חשיב תביעה. דמדקאמר ליה אביי לרב יוסף אתיא קודם שקיעת חמה גובה אבל לאחר שקיעת [חמה] אינה גובה. דלשון אתיא משמע [דאתיא] לבית דין. ולא קאמר שתקה עד שקיעת החמה אינה גובה לא שתקה עד שקיעת החמה גובה.
ותימה נמי מאי טעמא לא איבעיא ליה לאביי לענין חזקה. דאדרבה הכא איכא למימר דמחלה בשתיקתה עד לאחר שקיעת החמה. דלא תלי במעשה. אבל חזקה דטעמא משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה [ב"ב כ"ט ע"א]. מי הוה קודם שקיעה ולא אסח דעתיה. ואמרינן דלא עביד דמירכס. ומדלא אפקיה אימר בגזל אכלה. אבל כי ערער לאחר שקיעה לא הויא מחאה. ובההוא רגע אמרינן דלא איזדהר ביה ואירכס ונפסידנו. ואין זה דומה לשיעורי חכמים דמקוה ארבעים סאה [חסר] קורטוב. וכן בגד שלשה על שלשה חסר נימא. וכן כביצה אוכלין [חסר כל שהו]. דכל אותן שיעורין [הן] הלכה למשה מסיני כמו מחיצה עשרה דאם חסר כל שהו. או ארבע אמות שאמרו. אבל חזקה דלא תלי אלא משום אזדהורי בשטרא. וכי בההוא [רגע] דלא (מיתן) [מיחה] הפסיד. ודכותה באלמנה ניזונת [צ"ו ע"א] אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה למפרע. בעניה או בפרוצה שתי שנים. בעשירה או בצנועה שלש שנים. התם נמי ליכא למיתמה. אבל חזקה תימה. ומה שכתב ר' על אותן שיעורין דהכי נמי אהדר רבי שמעון לרבנן במסכת מנחות פרק המנחות [ק"ג ע"ב] אמרו לו בששים נבללים בששים ואחת אין נבללים אמר להן כל שיעורי חכמים כן הוא בארבעים סאה טובל וכו' ואע"ג דנקט כל הני מדות חכמים אקבלה שבידך קאי. מיהו עשרים וחמש וכן שתים ושלש דמזונות אינו אלא מדבריהם ועשו דבריהם קבע כשל תורה.
